מירי היא חברה שלי. יצאנו לשליחות בערך באותה תקופה. היא שליחה זה 14 שנה באחד המקומות היותר נידחים על מפת העולם. מגדלת ארבעה ילדים מקסימים, שמידי בוקר מחייכים אל קרני השמש הזהובות, מישירים אל בעלה ואליה מבט בוטח, מתקינים את תיק האוכל על הכתף היציבה, ויורדים ללמוד במקלט של הבית.
היא המורה, כמובן. עבורם זו המציאות, ואין ברורה ממנה. במקביל, הופך ביתה שוקק חיים (ואורחים) משעה לשעה: מרינה שברחה מבעלה המכה ישר אל בית חב"ד שלהם; סשה שנזרק מהבית; נטשה עם העיניים הגדולות והשותקות.
קולות של שחוק, הבלחות של דמע, אוושות קטנות של ייאוש – ומעל לכל, העיניים החשופות הממתינות לעצה טובה ומילה חמה. מוכר. כל כך מוכר. "מה יהיה?" היא שואלת, ספק אותי ספק את עצמה. מה זה משנה, בעצם?
"מחר פורים" היא נאנחת ולא מוסיפה. אין צורך. שתינו חוזרות כבאחת אל הפורים של ילדותנו:
שלושים יום קודם החג ממששים אריג אדום, בוחנים בד של תכלת. שירה אדירה של כיתה של?מה; מחזות זמר על במת קרשים של בית הספר. מאות ילדים וילדות מחופשים מדלגים שלובי זרוע, אצבעותיהם הקטנות נוברות כבדרך אגב בתוך פרג של אוזני המן ומטבעות שוקולד
מעגלים של שירה, רכבות של אחווה. גם אנחנו חוגגים במעגלים עם הילדים. גם אנחנו מדדנו תחפושות אצל סורנדה החייט הנפאלי החייכן, מיששנו אריגים בתוך הכוך האפל שלו. שבנו הביתה, חיברנו כיסא לכיסא – והמחזנו את סיפור המגילה. פעם היינו קהל, ופעם היינו שחקן. גם אנחנו הרכבנו רכבת קטנטנה, ושרנו את שירי פורים בקול רם. אולי רם מידי, כדי לחפות על השקט.
חמישה ילדים כאן, ארבעה ילדים שם. מירי חושבת עכשיו על פורים של פעם, וכבד לה בלב. אולי גם לי. "מה יקרה אם נצא מכאן?" היא שואלת אותי פתאום. "מה יקרה אם נעזוב לטובת חיים נורמאליים יותר?" המכלית הגדולה, המספקת מים לשכונת הטמאל, ספק צופרת – ספק זועקת, חוסכת ממני את התשובה. מיד לאחר מכן מתנתק קו הטלפון. כמו תמיד, ללא הודעה מוקדמת.
בחלון שלי נראים הווילונות הסגולים של בית חב"ד שממול נדים ברוח הקלילה. תרמילים ומקלות הליכה זרוקים בערבוביה בפתח. על הספות יושבים החברים עם הגיטרות. אני מזהה את נעה בין היושבים; נעה שאך לפני שבוע הגיעה לנפאל כדי להתגבר על אובדן כואב. אני שומעת את הצחוק המתגלגל שלה בין הקירות. והנה שלומי יושב ולומד יחד עם בעלי. ולא, הוא לא חוזר בתשובה.
בצד יושבים אודי ורווית יחד. הם הגיעו לקטמנדו כדי להתגבר על משבר בנישואין, ונשאבו אף הם לביחד הזה שקורה אצלנו. קולות של שחוק, הבלחות של דמע, אוושות קטנות של ייאוש – ומעל לכל, העיניים החשופות הממתינות לעצה טובה ומילה חמה.
מבעד לחלון של מירי חגים פתיתים של שלג לבן במערבולת אל מול גווני השקיעה. "אני אישה פשוטה", מהדהדות המילים של מירי באוזניי.
גם היא חשבה כך, אני מבינה פתאום. גם היא עמדה מול חלון חדרה וחשבה שהיא אישה פשוטה. לא הבינה בכלל איזה כוח אדיר יש לה. אילו עוצמות. פתאום אין לי ספק בכך.
—
2,370 שנה קודם לכן, נראו בבירור צריחיה העתיקים של הממלכה עצומת המימדים. רוח צחה נשבה
מן הנהר פנימה וליטפה את פניה. ברקע נשמע כל העת רחש גלגלי הכרכרות המרופדות היוצאות ונכנסות את שערי הברזל העצומים, ובין החומות נראו הבניינים הגדולים על אגפיהם רחבי הידיים.
בתוך כל זה עומדת הדסה, היא אסתר בחלון, ועיניה כבויות. הרהיטים מרהיבי-עיניים, רצפת הבהט בוהקת – ואסתר… היא פוחדת כל כך מיום המחר . אסתר רק רוצה הביתה. שבע נערות עמדו לרשותה יום ולילה בביתו של הגיי סריס המלך שומר הנשים. הן טרחו סביבה כדבורים טרחניות. הציעו לה מכל טוב, אך היא חייכה במבוכה ולא ביקשה לעצמה מאום.
כשעיניה מושפלות והילוכה איטי היא באה לפגישה הגורלית עם המלך. הוא הביט בה לרגע, צמצם את עיניו והורה לשים את כתר היהלומים לראשה. ברגע אחד ירד מסך שחור על חייה. בממלכה, לעומת זאת, בירכו האנשים בהתרגשות על הבשורה. אצילותה של המלכה החדשה כבשה את ליבות האנשים כולם. חוט החסד מעל ראשה כמו נקשר והתלפף בליבות כולם.
"מי את המלכה אסתהר ?" היו שואלים אותה אנשי הממלכה. "מיהו אביך ומאיזו אומה את?" היה שואל אותה יום-אחר-יום אחשוורוש, אך אסתר זכרה את אשר ציווה אותה מרדכי, וענתה בקול חלוש: "יתומה אני. גדלתי בבתים של אחרים. זה כל אשר יודעת אנוכי".
היא ידעה כמה רב כוחו של המן וכמה השפעתו חזקה על המלך. הסוסים יצאו דחופים ביד הרצים. איגרות שמד נשלחו לכל מדינה ומדינה. בעוד מספר חודשים עומדים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן. העם כולו נכלל בגזירה. קול הבכי והמספד של מרדכי סחף אחריו כל יהודי ויהודי בשושן הבירה. זעקה גדולה ומרה נשמעה מקצה העיר ועד קצה.
"את היא השליחה שלנו!" זעק לעברה מרדכי הבוקר, כששק של אבל מהודק לגופו. "את היא התקווה היחידה. ומי יודע אסתר, אם לא לעת כזו הגעת למלכות", הוא מניע את ידיו מעלה והאפר לראשו נראה שחור יותר.
הדמעות בעיניה של אסתר מטשטשות את ראייתה. "לפעמים… לפעמים זה כבר קשה מדי", היא לוחשת למרדכי בקול נשבר. "אני בסך הכל אישה פשוטה. מצפים ממני לכל כך הרבה, ואני… אני הרי בדיוק כמו כולן. אני לא מיוחדת. לא קורצתי מחומר שונה. לא ניחנתי בכוחות-על… לא תמיד", קולה מתרסק, "לא תמיד אני באמת יודעת מה לעשות. לא תמיד אני יודעת מה לומר, אתה מבין?"
מרדכי מביט בה בעיניים חודרות ומהנהן בראשו. הוא מבין אותה. ודאי שמבין, אבל היא השליחה שלו. "מה יקרה אם אצא מכאן?" היא שואלת. "מה יקרה אם אעזוב אתך עכשיו את הארמון, לטובת חיים נורמאליים"?
כעת היא יושבה בחלון, אישה לבדה מול כל העולם. מחר תבוא אל המלך בשמלתה היקרה, והיא יודעת היטב כי איש אשר לא נקרא אל המלך והרהיב את נפשו להגיע אל החצר הפנימית, אחת דתו של המלך להמיתו. והיא… היא הרי לא נקראה אל המלך זה שלושים יום.
הבלונים משקיפים עליהם מלמעלה, והליצנים מחייכים אליהם מן הקירות. כתף אל כתף הם יושבים יחד,
שרים בעיניים בורקות. עמית, אלון, אבירם, ליאת, אילנה, הדר, רעות, אודי ורווית, נעה ,שלומי, יעל ועוד חברים שנפשנו נקשרה בנפשם – ונפשם בנפשנו. צעירים וצעירות מכים ברעש גדול – מי בסירים ומי במחבתות, כששמו של המן מוזכר במגילה. שותפות הגורל של העם היהודי קושרת בין כולם. כשהרגליים יוצאות במחול, רועדים אמות הסיפים. שמחה אמיתית של "שבת אחים גם יחד" אופפת את בית חב"ד .
הנה אני רואה את הילדים שלי רוקדים גם הם, מורמים על כתפי המטיילים, והם שמחים כל כך; שמחה תמימה ופשוטה שרק ילדים יכולים לשמוח. השמים בחלון בית חב"ד כבר נזרעו כוכבים בוהקים. בחלון של מירי נוטה וודאי השמש לערוב. אט-אט נאספים ראשוני האנשים אל בניין הקהילה שלהם. פתיתים של שלג לבן חגים במערבולת אל מול גווני השקיעה.
שירי ניגשת אלי. נעמדת לצידי על החלון. היא מחופשת למלכה. מיד אני מבינה שיש לה משהו חשוב לספר. ידה רועדת. "אני חוזרת הביתה", היא אומרת. "הזמנתי כרטיס". מילים פשוטות, אבל כל כך הרבה מקופל בהן.
חמש שנים לא הייתה בבית. חמש שנים טרקה פעם-אחר-פעם את הטלפון להוריה הדואגים. התגלגלה בין רגב סלע לצלע הר, הכי רחוק שרק אפשר – עד שהגיעה אלינו: בחורה כחושה למראה, גופה מלא בקעקועים וניקובים. החומרים שצרכה ברחוב איכלו את גופה אט-אט, כמו הלכה לאיבוד בתוך עצמה.
בתחילה היא הייתה יושבת בעיניים קרועות לרווחה
בוהה בנקודה כלשהי בקיר, נאחזת בה כבחבל הצלה. לקח זמן עד שהחלה לדבר, לשתף. כשזה כבר קרה זה הפך מהר מאוד לשיחות אל תוך הלילה, לצד צלחת של עוגות שמרים ותה ירוק, ארוחות חמות והכי חשוב – הרבה אהבה. אהבה ללא תנאים. כי זה בדיוק מה שביקש מאתנו הרבי מלובביץ' כשהקים בתי חב"ד בכל נקודה בעולם: שאף יהודי לא יהיה בודד. שאף אחד לא ירגיש לבד. אין דבר חזק יותר מאהבת אנשים טהורה.
והנה מחרתיים, בשעה הזו, תהיה שירי תלויה בין שמים וארץ בדרכה הביתה, אל אבא, אמא והמשפחה. בתחילה וודאי יהיה לה קשה, אבל היא חזקה והיא תתגבר. מה שעומד לה מול העיניים עכשיו – הוא "להקים בית כזה בדיוק", ככה היא מסבירה לי. היא גם רוצה להיטיב עם אנשים. היא גם רוצה לחולל שינויים.
"בשביל זה אני חייבת לחזור לנקודה בה הפסקתי", היא אומרת בנחישות. "בשביל זה אני מוכרחה להתקדם". היא מישירה אלי מבט בעיניה, ואני מעריצה אותה על האומץ שלה. שרביט הזהב ביד שלה רועד. אני נוגעת בו בשרביט, בנגיעה רכה.
יחד נצא שלושתנו אל אסתר העומדת שם בחלון, כל גופה רועד, והיא פוחדת כל כך מיום המחר. לו רק יכולנו
לאסוף את ידיה הרועדות ולהסביר לה שהיא לא אישה פשוטה. שאין דבר כזה בכלל אנשים פשוטים, ובטח שלא אישה פשוטה!
לספר לה שכל כך הרבה נשים חזקות יש כיום בעולם; נשים חזקות שבטוחות שהן פשוטות. לספר לה שכל כך הרבה נשים שליחות יש, שרק רוצות חיים נורמאליים, והן באר מים חיים לנפש צמאה. היש נורמאלי מזה? "מחר", נלחש לה כשנגיע אליה, "מחר בבוקר תבואי אל המלך, והוא יושיט לך את שרביט הזהב".
הרי יום-יום מושיט אלינו המלך את שרביט הזהב, ואנו נוגעות בו, בשרביט, בנגיעה רכה. הלא כן?