כשהייתי ילד קטן היה גם לי 'תפקיד לכבוד שבת'. בשעה ששאר בני הבית קיבלו מטלות רציניות ואחראיות כמו בישול, ניקיון וחיתוך נייר טואלט לכבוד השבת, נפל בחלקי התפקיד להתקשר מדי ערב שבת לסבתי ולדרוש בשלומה בטרם אאחל לה שבת שלום.
סבתי, ילידת ברלין, שעלתה ארצה בשנות השלושים והקימה את כפר חסידים, איבדה כמעט את כל משפחתה בשואה. בחסדי ה', ובהרבה אסרטיביות, כמו שהיתה רק לה, הצליחה לסדר סרטיפיקטים לעלייה ארצה לחלק מבני משפחתה, אולם רוב יקיריה הובלו להשמדה.
באחת משיחות-הנפש הללו סיפרה לי סבתי כי קיבלה מכתב אישי מראש עיריית ברלין, שבו הזמין אותה, במסגרת 'גרמניה האחרת', להגיע לעירו המלבבת ולבלות בה שבוע שלם של טיולים, פסטיבלים ותרבות, הכול, כולל טיסה ומלון, על חשבונם.
באותם ימים נסיעה מביתי שבקריות לתל-אביב הייתה כרוכה מבחינתי בהוצאת ויזה וביטוח נסיעות, כך שהתלהבתי מאד מההזמנה לבלות שבוע בחו"ל, ושאלתי את סבתי מתי היא אמורה לטוס.
סבתא שלי סידרה את הנשימה ובמבטא ייקי אותנטי אמרה משפט שבחיים לא אשכח:
'שאני אסע לרקוד וואלס במקום שבו רצחו את אחותי וכל משפחתה? בחיים לא'.
אל תתנו להיטלר לנצח
אוסקר ליפשיץ היה רק בן 15 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. ילד יהודי קטן, בפולין של אותם ימים. באותם ימים נוראים הושמדה כל משפחתו במחנה המוות אושוויץ, ורק אוסקר, שברח בזמן והצטרף לפרטיזנים שביערות, שרד מכל בני-משפחתו.
כמו רבים מהצעירים היהודים שנותרו כאודים מוצלים מאש, גם אוסקר בחר להגיע לארה"ב ושם פתח את פרק ב' של חייו.
אוסקר היה בודד, עזוב, אימי השואה ואיבוד כל משפחתו גרמו לו לפתח שנאה עזה כלפי כל מה שאפילו רק ריח של יהדות נדף ממנו. מבחינתו, העם היהודי מת, והוא כלל לא התעניין בבשר וברקמות שהחלו להיווצר אט-אט סביב העצמות היבשות של הפליטים היהודים בארץ-ישראל ובאמריקה, שהחלו ליצור חיים יהודיים חדשים. רק דבר אחד עדיין הטריד אותו – כל אימת שנפגש עם יהודים, היו הללו שואלים אותו אם יש לו קשר לליפשיץ כזה, או שמא הוא בנו של ליפשיץ אחר. הפתרון מבחינתו היה פשוט – הוא סר למשרד הפנים הסמוך למקום מגוריו והחליף את ליפשיץ היהודי בליף. אוסקר ליף. אזרח אמריקני נורמטיבי, ללא אות קין של יהדות.
אוסקר החל לחיות את החלום האמריקני: כסף, עבודה, בית גדול, רק עם דבר אחד היה לו קשה – הלילות. אוסקר לא הקים משפחה, ובלילות היה שב לביתו הגדול והריק, מנסה להתמודד עם הריק הגשמי ועם החלל שבנשמתו.
למזלו היתה ידידה אחת שעזרה לו להעביר את הלילות ביחד: הטלוויזיה. כל ערב, היה חוזר הביתה, מחמם משהו לאכול ומתחיל במלאכת הזפזופ.
ערב אחד שב אוסקר לביתו, מותש מיום עבודה ארוך. כשהגיע לאחד מערוצי הכבלים נתקל במחזה בלתי-שגרתי: על המרקע הופיעה דמותו של רב יהודי, בעל מראה כמו של הרבנים מפעם. הרב דיבר ביידיש על השואה, ומישהו תירגם אותו סימולטנית לאנגלית.
אוסקר נדרך. הוא הרגיש כמו טירון שפגש את המ"כ שלו מהצבא, כשהאחרון מגיע אליו כעבור שנים לראיון עבודה. 'לא פחות ולא יותר' חשב אוסקר לעצמו. רב יהודי, בדיוק מהסוג שבגללו כל כך שונאים אותנו בעולם, והוא עוד מעז לדבר על השואה.
ואז הרב אמר משפט שגרם לו להמשיך ולהקשיב: 'כל יהודי שניצל מהשואה ובורח מיהדותו, נותן בכך פרס להיטלר ימ"ש'. אוסקר החל להרגיש צמרמורת ואינסטינקטיבית הגביר את עוצמת המקלט. 'הגרמנים ניסו להשמיד את העם היהודי', המשיך הרב, 'והתשובה הטובה ביותר לכך והנקמה המתוקה ביותר בהם, היא בהמשך קיומו של העם היהודי. על כל יהודי, בארץ ישראל או בחו"ל, לעשות הכל כדי להמשיך את קיומם של העם היהודי והיהדות'. את המשך הדברים אוסקר זוכר רק במעורפל, אבל הוא זוכר היטב את עיניו הכחולות והחודרות של הרב שהביטו היישר לליבו ולנשמתו.
כיתובית קטנה שהופיעה על המרקע הבהירה כי זה עתה צפו בהתוועדות מבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש. מספר טלפון נתן את האינפורמציה הדרושה ליצירת קשר.
די אם נספר כי כעבור מספר ימים, לאחר שהתמודד מחדש עם כל מוראות העבר, נכנס אוסקר לבית דפוס קרוב והזמין כרטיסי ביקור חדשים עם שמו מוטבע עליהם באותיות מוזהבות – אוסקר ליפשיץ.
שישים אחוזי התבוללות
גם על היהודים החיים בימינו מרחפת סכנת שואה איומה. חוץ מהשואה הגשמית, שבה לשחקן הראשי קראו פעם סדאם או אחמדיניג'אד, אנו עומדים גם לפני שואה רוחנית. לה תמיד קוראים התבוללות.
אין בידי הנתונים, אבל מספרים מדהימים של יהודים נותקו בדור שלאחר השואה מיהדותם והצטרפו לעמים אחרים. התחזיות הקודרות של יהדות ארה"ב מדברות על למעלה משישים אחוזי התבוללות, ועל מספרים שיעברו בקרוב אפילו את המספר של שישה מיליון.
חייבים להילחם בשואה הזו. ולו בשביל לנקום בגרמנים.
הכותב הוא סגן דובר חב"ד בישראל