לפני כמה שנים צלצל אלי אחד התורמים שלנו בערב ראש השנה ושאל "כמה אנשים יהיו לכם בחג?" עניתי לו שאנחנו מתכננים בארבעת הסניפים של חב"ד תאילנד קרוב ל4000 משתתפים, הוא אומר לי "אני מתכוון כמה אנשים יהיו בתקיעת שופר שהרי זו המצווה הכי חשובה בחג?", אמרתי לו, כל מי שיבוא בליל החג הוא פוטנציאל טוב לבוא לתקיעת שופר ומי שלא יבוא אנחנו נבוא אליו למלון ואכן במשך החג אנחנו מסתובבים בים המסעדות והמלונות ותוקעים בשופר לכל מי שרוצה לשמוע.
לפני כשנתיים במוצאי ראש השנה באה בחורה לבית חב"ד ואומרת לי אני חייבת לספר לך משהו, "בליל החג השתתפנו בארוחה החגיגית וכשאמרת שממש חשוב לבוא לתקיעת שופר אני והחבר שלי לא חשבנו לבוא, אנחנו קיבוצניקים ואף פעם לא הלכנו לבית כנסת בראש השנה למה שנבוא דווקא בתאילנד, אבל כשהגעת בראש השנה למלון והצעת לתקוע אמרנו שנינו שנשמח לשמוע, החבר שלי ברך ועמדנו לשמוע ואיך שהתחלת לתקוע התחילו לרדת לי דמעות ואני מסתכלת על החבר שלי וקולטת שגם הוא בוכה, אני לא יודעת מה יש בשופר הזה אבל זה ממש ריגש אותנו…"
מה באמת יש בשופר הזה שכל כך מרגש? אחרי הכל, השופר אינו אלא קרן של איל, צנוע מאוד במראהו החיצוני, ללא קישוטים, פיתוחים ושכלולים מיוחדים, גם הקולות המופקים מן השופר הם פשוטים למדי ואין בהם שום ייחוד "מוזיקלי". אין גם כל אפשרות להפיק מן השופר קולות מוזיקליים ערבים לאוזן, ובכל זאת יש בשופר מה שאין בשום "כלי נגינה" אחר.
מוזר ככל שיהיה, הרי שדווקא המגרעות האמורות מסבירות את חשיבותו הרבה של השופר עבורנו. כי הרי אין כל כוונה שהקולות שהוא מפיק יעניקו חוויה מוזיקלית, אלא שיחדרו לקירות הלב וירדו אל חדרי הבטן. הפשטות של השופר נוגעת בנקודת הפשטות שלנו, אותה נקודה פנימית שמחברת כל יהודי עם הקב"ה ללא כל קשר למעשיו ביום יום.
ראש השנה זה הזמן המתאים של כל אחד מאתנו להתחבר לאותה פשטות ולקחת אותה לחיי היום יום, להיזכר בקשר העמוק שיש בינינו לקב"ה ולהביא קשר זה לידי ביטוי בעוד מווה ובעוד מעשה טוב.
בואו נעשה את המאמץ ונשתדל כל אחד מאתנו להיות בבית הכנסת השנה לשמוע את קול השופר ולהתעורר…
ובהזדמנות זו אני רוצה לאחל לכל אחד ואחת מכם שנת הצלחה וברכה שנה של שפע גשמי ורוחני, שנה שבה יהיו הרבה שמחות של זיווגים וילדים, בריאות טובה ופרנסה בהרחבה והעיקר שנה של גאולה אמיתית ושלימה שתחבר ותאחד את כולנו מסביב לשולחן חג גדול ברחבת בית המקדש.
שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה,
הרב נחמיה וילהלם