"מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל?. . . הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור הענין אליכם: עשו כל אשר ביכלתכם . . . להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש! . . . ואני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכלתכם."
במילים אלו, -לפני 25 שנה -הטיל הרבי מליובאוויטש על חסידי חב"ד, ועל כל יהודי בעולם כולו, לפעול ככל יכולתם להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש! שליחות אישית, עם אחריות מאוד מאוד כבדה!
אז, איך באמת איך עושים זאת? כיצד יכול כל יהודי לקחת חלק ולהיות שותף בשליחות זו של הבאת הגאולת לעם ישראל?
יש מטרה!
ראשית, כל תהליך מתחיל בהגדרת המטרות, היעדים. ללא מטרה אין אפשרות להתקדם, אין התחלה, אין אמצע ואין סוף. אדם שאין לו מטרה בחיים, אדם שאינו יודע מהי מטרתו בחיים, אינו ממוקד, הוא לא יודע מהיכן הוא מגיע ולאן הוא צריך להגיע.
המטרה נותנת לאדם משמעות, היא מגדירה לו את היעד הסופי אבל היא גם מגדירה לו מחדש את הדרך. כשיודעים את המטרה, גם הדרך מקבלת משמעות חדשה. המטרה ממלאת את כל החיים שלנו בתחושת שליחות, תחושה שיש לנו זכות גדולה.
ככל שהמטרה היא נעלית יותר, ככל שהמטרה גדולה וחשובה יותר כך היא יותר ממלאת את האדם, כך הרגשת הזכות גדולה יותר. אדם שחדור בכך שיש לחייו תכלית ניגש לכל פעולה באופן אחר לגמרי.
בין לקוח לעובד
תחושת השליחות בהשגת המטרה – הבאת הגאולה צריכה למלא אותנו שמחה וסיפוק רב. שכן, אם נתבונן מעט לעומק כיצד אנחנו מסתכלים על הקשר בינינו להקב"ה? יש כאלה שמרגישים כמו לקוחות, ’קליינטים’, של הבורא. ממילא כמו לקוח הם מחכים לקבל שירות ומצפים גם לקבל אותו בזמן… כביכול שהקב"ה הוא בעל הבית של המסעדה, הם באו לסעוד, והוא צריך לספק את הצרכים שלהם. הבעיה היא שהלקוח אף פעם אינו מרוצה…
בגישה כזו האדם לא יגיע לשמחה ולשלווה. ייתכן כי יהיו זמנים מיוחדים בהם הקב"ה יספק את צרכיו ואז אכן ירגיש טוב, אך רגעים אלו יהיו נדירים, רוב הזמן האדם יישאר מאוכזב, ועוד ירגיש שמגיע לו פיצוי…
ישנם כאלה שמסתכלים על עצמם כעובדים של הקב"ה, זו כבר גישה שונה לגמרי. הם לא הלקוחות שבאו לאכול במסעדה, הם ה’מלצרים’. המלצר לא מחכה שיספקו אותו, הפוך הוא מחפש לספק אחרים. הוא מוכן גם לעבוד קשה ולספוג עלבונות מהלקוחות, הוא יודע כי מוטלת עליו עבודה והוא רוצה לעשות אותה על הצד הטוב ביותר כדי לגרום נחת לבוס שלו, סוף כל סוף הוא גם מקבל על כך תשלום מהבוס. הוא לא מחפש להתלונן, הוא מחפש לעשות. לכן הוא גם לא נשאר מאוכזב, מלכתחילה אין לו את הציפיות של הלקוח. אבל בסופו של יום, הוא לא בעל הבית, לכן מצד אחד יש עליו פחות אחריות (הוא פחות מחויב), אך מצד שני הוא פחות מרגיש את השמחה של בעל הבית.
שליח = שותף
הרבי מליובאוויטש לקח אותנו למקום הרבה יותר נעלה מעובד, הרבי עשה אותנו שליחים. העובד אמנם עושה עבודתו בנאמנות, אך סוף כל סוף הוא מרגיש כי העבודה היא של הבוס ולא שלו. הוא לא לוקח עבודה הביתה. השליח הוא כמו שותף, הוא מרגיש מחובר למשימה ברמה שבה ה’בוס’ מחובר. הוא רואה את זה כדבר אישי שלו, זוהי אחריות שלו. הוא רוצה בהצלחת המשימה, לא רק כי כך יגרום נחת רוח ל’בוס’, הוא רואה את עצמו כשותף מלא במשימה. לכן הוא יכול לשמוח בהצלחה כמו שבעל הבית שמח.
ניקח לדוגמא שליח צעיר שהרבי שולח אותו לארץ רחוקה וכותב לו הוראה להקים שם בית כנסת, להקים מקווה ולדאוג לאוכל כשר. אותו שליח מבין כי המשימה שקיבל היא חלק מהפאזל שיביא את הגאולה, הוא אחראי, הוא הנציג של הרבי באותה ארץ והוא צריך להכין אותה לקבלת פני משיח. ההרגשה היא של אחריות גדולה מצד אחד אבל של זכות הכי גדולה מהצד השני, הוא שותף מרכזי בהבאת הגאולה. כמה אנשים בעולם יכולים להעיד על עצמם שיש להם מטרה כל כך נעלית בחיים?
כולנו שליחים
באותו מעמד מיוחד שארע בכ"ז ניסן תשנ"א – לפני 25 שנה – הרבי הפך את כולנו לשליחים, כל אנשי הדור הם שליחים בהשגת המטרה, כל אחד יכול להיות שותף בהבאת הגאולה. יותר מזה, הבאת הגאולה היא כרגע באחריותינו, הרבי העביר את העניין אלינו. כפי שאמר אז בשיחה הידועה ’הריני מוסר העניין אליכם… עשו כל אשר ביכולתכם..’
אז איך מרגישים את זה?
אלא, שלפעמים המטרה היא כל כך נעלית שאנחנו שוכחים איך היא קשורה גם אלינו. אומנם התרגלנו לדבר על הגאולה ולחלום על כל הייעודים הנפלאים, אך לפעמים הייעודים הם כל כך נעלים ומעבר לחושים שלנו, עד שאנו לא מצליחים להתחבר אליהם ברמה האישית. אף על פי שהרבי מדבר גם על ייעודים ברמה של שפע גשמי לכל אחד מאיתנו, עדיין זה נראה לפעמים כל כך רחוק ואנו לא מצליחים לחבר זאת עם ההווי היומיומי.
את התשובה לכך, מספק לנו ספר התניא, הבאת הגאולה היא הדבר הכי נעלה שיכול להיות, אך היא מתחילה מהמעשים הכי קטנים. כל זיכוך קטן של הנפש, כל בירור קטן של העולם הוא חלק מהמטרה. כל מצוה, מעשה טוב בבית עם המשפחה, בעבודה עם החברים, עם השכנים, בהתעסקות עם העולם ’לשם שמיים’, בכל דבר אנחנו מוסיפים אור עולם ומכינים אותו עוד יותר לקבלת פני משיח.
הרבי לימד אותנו כי כל פעולה, ולו הקטנה ביותר, יש לקשר עם קבלת פני משיח צדקנו, כך האדם מרגיש כל הזמן מחובר למטרה העילאית. הרגשה זו ממלאת אותו בשמחה ונותנת לו כוחות אינסוף להמשיך במשימה.
הרב נדב כהן, מחבר הספר "מודעות יהודית" על ספר התניא.