נאמר בתורה: "לא תראה את שור אחיך . . והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך . . ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבות לו".
אפילו אדם ישר שאף פעם לא שלח יד ברכוש רעהו (וגם אינו נוהג לקחת "מזכרות" מבתי מלון לאחר החופשה…) אף הוא יראה לעצמו היתר להרים חפץ שמצא לפתע ברחוב ולקחתו לעצמו. אולם, לא כך גורסת תורת ישראל. גם חפץ עזוב ללא בעלים אינו שייך למי שמוצאו ויש לחפש אחר בעליו ולהחזירו להם, שנאמר: "השב תשיבם". מכפל הלשון בפסוק למדו חז"ל כי חובת השבת האבידה היא גם במקרה שנמצאה למשל בהמה ולאחר שהחזירוה לבעליה שוב ברחה מן הרפת, ואפילו ארע הדבר כמה וכמה פעמים.
מצוות השבת אבידה חלה רק אם מצאו דברים שיש בהם סימנים כך שהבעלים לא התייאשו מלמצוא אותם. הסימנים המקובלים הם: מידה, משקל, מספר ומקום מציאת האבידה. במקרה שהאבידה צריכה טיפול, כדוגמת בהמה שצריך להאכילה, לא נדרש מהמוצא לשלם זאת מכספו אולם מאידך לא יתכן מצב, שבו יפרנס את הבהמה ואחר כך יגיש לבעליה חשבון הוצאות צמוד למדד וכד', שהרי כך לא ישמור על רכוש הזולת. הוצאות הטיפול תבואנה מההכנסות שתביא הבהמה (חלב, ביצים וכד'), אחרת עליו למכור את הבהמה ובבוא המאבד להחזיר לו את הכסף שקיבל תמורתה.
המוצא אבידה ואינו מכיר את בעליה חייב להכריז. בזמן שבית-המקדש היה קיים היתה אבן גדולה מחוץ לירושלים שנקראה "אבן הטוען" וכל מי שמצא אבידה היה בא לשם ומכריז. אחת מתקנותיו של רבינו גרשום היתה שכל מי שאבד לו דבר מה יכריז על כך בבית-הכנסת וכל היודע על דבר המצאותה יודיע לו. כהן שראה מרחוק אבידה בבית הקברות אינו חייב להחזירה היות שאסור לו להכנס לבית הקברות ולהטמא. מי שראה אבידה ואביו מבקש ממנו שלא יחזירה, אסור לו לשמוע לדבריו, כי למרות חובת מצוות כיבוד אב ואם הרי שכולם (וגם האב) חייבים בכבוד הקב"ה ע"י קיום מצוותיו.
בדומה להשבת חפץ חייב אדם גם להציל את שדה חבירו, כגון כשהוא רואה שטפון של מים שעומד להזיק לחבירו או פרה הרועה בין הכרמים ואוכלת.