השם 'חסיד' הוא שם קדום הנמצא בדברי חז"ל גם על אדם הראשון והוא תואר השלמות וההפלגה, אם בשכל אם במדות, או בשניהם גם יחד. אולם בתורת חסידות חב"ד ניתן התואר חסיד למי שמכיר את מהותו העצמית ומעמדו בידיעת התורה ולימודה ומצבו בקיום המצוות ; יודע את שחסר לו ונותן לבו לדאוג ולמלא זאת, תוך כדי שהוא מרבה במשמעת בדרך קבלת עול. כמובן שעליו גם ללמוד את תורת החסידות עצמה, שכן היא זו המפיחה רוח במפרשיו, מוציאה אותו מהים הסוער ומביאתו לחוף מבטחים.
פן נוסף וחשוב לרוצה ליטול לעצמו את התואר חסיד, והוא : להיות קשור לרבו. אך בהתקשרות אל הרבי לבד עדיין אין מספיק. על החסיד לחיות מסור לפעולותיו של הרבי, וכבר אמר אחד מאדמו"רי חב"ד ; "פחות לדבר, יותר לחשוב ועוד יותר לעשות, והכל על-ידי עצמו – זוהי מהותו של חסיד".
ועוד אמרו : "חסיד הוא פנסאי" – כאותו אדם שתפקידו להדליק את פנסי הרחוב במוטו הארוך שבראשו גולת אש, כך על החסיד לצאת לרחוב החשוך והאפל ולהאיר את החשכה באור התורה והמצוות. עליו לפנות ללבם של אותם יהודים החיים ללא תורה וללא ריח של מצוות ולהדליק את ה"נצוץ" האלוקי שבהם, שכן בכל יהודי ישנה נשמה אלוקית שהיא היא "הפנס" שבו. יתכן ופנס זה עומד מוכן להדלקה ורק חסרה השלהבת שתגרום שיתחיל להאיר, והחסיד, עליו לצאת, לחפש ולמצוא את אותם פנסים שמסיבה כל שהיא לא הודלקו – ולהאירם.
יתירה מזו: אף שבאותה שעה שמחפש לו החסיד את הפנסים הכבויים אין באפשרותו לדאוג לעניני עצמו ויתכן שביציאתו לרחוב הוא מבלה את זמנו בשוטטות לריק – אין הוא מתפעל מכך, הוא מוכן לעזור לזולתו על-אף שבכך גורע הוא מעצמו. זהו חסיד!