הימים ימיו של הגאון הגדול רבי יהודה אסאד, רבה של סמניטץ ומגדולי רבני הונגריה. בעיירה הסמוכה, סהרדליה, חי יהודי שהיה השמש בבית-הכנסת המקומי, איש ירא-שמים ועובד ה’ בתמימות.
בין תפקידיו היה להיטיב את הנרות בבית-הכנסת ולהעלות בהם אור. הוא היה עושה זאת בחיל ורעדה. קודם שניגש למלאכה היה חוגר עצמו באבנט ואומר תפילה שחיבר: "לשם ייחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה, הריני מוכן ומזומן להעלות אור בנרות בית-הכנסת ולקיים בכך ’באורים כבדו השם’". ועוד הוסיף: "יהי-רצון כאילו כיוונתי בהדלקה זו את כל הכוונות והייחודים שכיוון הכוהן הגדול בזמן שהעלה את הנרות בבית-המקדש".
כך נהג מדי יום ביומו, בכוונה עצומה. בהדרת-כבוד ובהשתאות עקבו תושבי העיירה אחר מלאכתו של השמש התמים.
פעם אחת נזדמן קצב העיירה לבית-הכנסת, בשעה שעסק השמש במלאכת הטבת הנרות והדלקתם. הקצב היה איש פשוט והמוני, ולא הצטיין לא בתורה ולא ביראה. ואולם בראותו את השמש בעבודתו, נתמלא ליבו רגש של קדושה ושל קנאת-סופרים על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו של השמש.
כיוון שאיש-מעשה היה, מיד ניגש אל השמש והציע לו עסקה: "אשלם לך מטבע הגון אם תסכים למכור לי את זכות הדלקת הנרות בבית-הכנסת", אמר.
נתן בו השמש מבט של פליאה. "איני מעוניין בכספך, אלא במצווה עצמה", ענה בקצרה. הקצב לא הרפה. למחרת שב אל השמש ובפיו אותה בקשה. וכן בימים הבאים.
כשנוכח השמש כי הקצב אינו מניח לו ואינו חדל מהפצרותיו, החליט להביא את העניין להכרעת רב. הלך אל רבי יהודה אסאד וגולל לפניו את סיפור הדברים. "ככל אשר יורה לי רבנו, כך אעשה", הצהיר השמש.
לאחר ששקל את הדברים בינו לבין עצמו, פסק הרב: "אם כדבריך, כל מעשיך לשם שמים בלבד ושלא על-מנת לקבל שכר, הרי גם אהבת-ישראל מצווה גדולה היא. עצתי אפוא היא כי תוותר לקצב על הזכות שבהדלקת הנרות".
כעבור רגע הוסיף רבי יהודה אסאד ואמר: "אך לא בלי תמורה, שכן על מצוות יש לשלם. טול ממנו בעבור כל יום של הדלקה זהוב אחד". זה היה סכום נכבד ביותר. ומיד המשיך: "אך אתה אל תשתמש בכסף שתקבל מהקצב, אלא תניחהו בקופה מיוחדת. ביום מן הימים כבר תדע מה לעשות בו".
אף-על-פי שהייתה המצווה יקרה מאוד לליבו של השמש, קיבל עליו את הדין ללא סייג. וכך, מדי יום ביומו, הופיע הקצב בבית-הכנסת, שילם לשמש זהוב אחד וניגש להדליק את הנרות.
הקצב מצידו לא ידע דבר וחצי-דבר על חלקו של רבי יהודה אסאד בעניין וכי הכול נעשה במצוותו ועל-פי הנחיותיו.
גם את החלק השני בדברי הרב קיים השמש. את הזהובים שקיבל אגר בתוך קופה מיוחדת והיא הוסיפה להתמלא מדי יום. מעולם לא הוציא ממנה אפילו מטבע אחד.
חלפו כמה שנים. מצבו הכלכלי של הקצב הורע, מסיבות כל-שהן, והוא נאבק על פרנסתו. מצוקתו גברה עוד יותר כאשר עמד להשיא את בתו, ועל-אף כל מאמציו לא הצליח לגייס את דמי הנדוניה שהתחייב עליהם.
בצר לו התדפק הקצב על דלת ביתו של רבי יהודה אסאד. במבט מבוייש סיפר לרב כי המזל חדל לפתע מלהאיר לו פנים. "מה אעשה? כיצד אוביל את בתי לחופה?", שאל בכאב. "ויתרה מזו", הוסיף, "הלא התחייבתי על סכום מסויים של נדוניה וליבי מלא חשש מפני תגובת צד החתן!".
שקע רבי יהודה אסאד במחשבותיו. "שב והמתן", הורה לקצב. בינתיים שלח הרב לקרוא לשמש בית-הכנסת של סהרדליה. "בקש ממנו להביא עמו לכאן את קופת הזהובים של הנרות", לחש באוזן השליח.
כעבור שעה הופיע השמש, ובידו הקופה עמוסת המטבעות. הקצב הופתע מהפגישה הלא-צפויה עם השמש והשמש הופתע לא פחות ממנו. "פתח את הקופה והרק את תכולתה על השולחן", אמר הרב לשמש. לאחר שעשה כן נתבקש השמש למנות את המטבעות. ספר השמש את המטבעות מול עיני הרב ומול עיניו המתבוננות של הקצב, והנה זה פלא – סך הזהובים תאם בדיוק את סכום הנדוניה שעליה התחייב הקצב למחותניו.
"כעת הגיעה שעתם של הזהובים", אמר הרב לשמש. "לאחר ששימשו פעם אחת לקיום מצווה נכבדה של הדלקת נרות בבית-הכנסת, הגיעה העת לעשות בהם עוד מצווה גדולה ולהעלות אור בבית יהודי בישראל. תנם לקצב כדי שיוכל להשיא את בתו בכבוד ולהובילה לחופה בלב שמח". בלי להוציא הגה מפיו עשה השמש כמצוות הרב.
רבי יהודה אסאד סיפר את הסיפור בהתפעלות רבה לשומעי לקחו, ואמר: "ראו כמה דברים אפשר ללמוד מסיפור מופלא זה. ראשית, התמימות והצדקות של השמש, שהסכים לוותר לזולתו על מצווה שחיבב וייקר כל-כך, וכל זאת בלא שום תמורה. שנית, מצווה אחת – הדלקת נרות בית-הכנסת, שנעשתה בכוונה – הצמיחה מצוות כאהבת-ישראל, צדקה והכנסת-כלה. שלישית, הקצב היה סבור כל העת כי הוא נותן את כספו לשמש, ורק כעבור שנים התברר לו כי חיבוב המצווה וקיומה עמדו לזכותו והועילו לו-עצמו. ומעל לכול – הדלקת הנרות בגשמיות, הדליקה גם ברוחניות את נשמותיהם של השמש והקצב והאירה אותן באור יקרות".
