היו זמנים שרבנו הזקן, בעל התניא, היה נודד בעיירות ישראל כשהוא מעלים את זהותו. פעם אחת הגיע לביתו של יהודי, למדן, ירא-שמים ועשיר גדול, שהצטיין במיוחד בהכנסת-אורחים. הוא בנה בית-הארחה מיוחד, עם פתחים מכל ארבעת הכיוונים, כאברהם אבינו בשעתו, והציב שם משרתים שתפקידם לשרת כל עובר ושב, ללא תשלום.
כאשר רבנו הזקן הגיע לשם, הכיר בו בעל-הבית כי הוא איש מורם מעם וביקש לשוחח עמו. האיש שפך את ליבו לפני הרבי ואמר: "אני משקיע מאמצים רבים כדי לעזור לעניים ולנזקקים, אבל אני מרגיש שהדברים לא נעשים באמת". כאן פרץ בבכי וקרא: "מה ערך לכל מעשיי הטובים, כאשר הדבר אינו נעשה באמת!".
הרבי שקע בהרהורים ולבסוף אמר: "אבל העני נעשה שבע באמת"…
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
