ביהדות תופס ה"שם" מקום חשוב ובעל משמעות, ויש קשר הדוק בינו ובין נושאו. ה"שם" אינו אמצעי זיהוי בלבד, אלא טמון בו מטען רוחני רעיוני, דבר המודגש במקומות רבים בתנ"ך. כך אנו מוצאים שנאמר על שמו של יעקב אבינו: "ויאמר אליו מה שמך, ויאמר יעקב, ויאמר: לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".
מיסד תנועת החסידות, רבי ישראל בעל שם-טוב, היה אומר: "שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש" – מהווה, מחיה, ומקיים את הדבר הנקרא בשם זה.
ואילו רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, הסביר: אותיות ה"שם" משמשות "צינור", דרכם נמשכת חיות הנשמה אל האדם, ולכן, אחת הדרכים להעיר אדם מעלפונו היא בקריאת שמו.
שמו של הילד או הילדה ניתנים אמנם, לפי החלטה חופשית של ההורים, אך למעשה נזרקת בהם נבואה באותה שעה, והם מכוונים לאותם אותיות המחיות את נשמת ילדיהם ; שם שילווה אותם כל ימי חייהם.
בשמו יקרא הילד לתורה כאשר הוא יגיע לגיל ה"בר מצוה", הוא אף יכתב בכתובה שתיכתב שעה שיכנס לחופה, ולהבדיל – מוזכר השם גם בתפלת "א-ל מלא רחמים", הנאמרת לעילוי נשמתו של היהודי לאחר ה"מאה ועשרים".
גם כאשר קוראים בתורה בבית-הכנסת ומברכים את ברכת "מי-שברך" להחלמתו המהירה של חולה, או לזכותה של יולדת, וכן כשכותבים מכתב בקשה אל הרבי, מזכירים את השם אך הפעם גם בצירוף שם האֵם.
כמו-כן קיים מנהג עתיק לומר בכל יום פסוק המתחיל ומסתיים באותיות השם. חסידים נוהגים לומר בכל יום אף את הפסוקים הבאים: "מאור עינים ישמח לב ושמועה טובה תדשן עצם" ; "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" – השייכים לשמו של הרבי.
בכך נוכל להבין, ולו רק "על רגל אחת", את חשיבותו של השם היהודי, שלדאבוננו, דווקא בדורנו אנו ישנם רבים שאינם יודעים כלל את שמם, או מתביישים בו ומסתירים אותו בשמות שאינם יהודיים.
הבה נעמיד לנגד עיננו את מאמר המדרש האומר שאחת הסיבות בזכותם נגאלו אבותינו ממצרים היא העובדה שאף בהיותם שם לא שינו את שמם!
– ונקוה שכן תהיה לנו!
