בשנות מלחמת העולם השניה, רבים מיהודי חבר העמים הרוסי ברחו לאוזבקיסטן. ביניהם התבלטה במיוחד קבוצה גדולה של חסידי חב"ד, שמטבע הדברים דאגה מייד לכל הצרכים הגשמיים והרוחניים של הפליטים הרבים. אלו היו ימים שבהם, בשביל להיות יהודי שומר תורה ומצוות, היה צורך במסירות נפש. הישיבות היו מחתרתיות, ה'חדר' היה חבוי ומוסתר, שלא לדבר על ברית מילה וכדומה.
בין חסידי חב"ד בלטה דמותו של החסיד רבי ניסן נמנוב ע"ה, אדם שהיה דמות מופת כבר בצעירותו, ואפילו בין חבריו הקרובים. באחת מההתוועדויות הליליות והמחרתיות בהן עודדו החסידים זה את זה, תוך שירה, דברי תורה וכמובן א ביסעלע "לחיים" על ספירט רוסי, עלה ר' ניסן על השולחן ותוך כדי ריקוד קרא לחסידים: "אידן, כאפט מסירות-נפש! – יהודים, חטפו מסירות-נפש!". ור' ניסן הסביר: "כעת לא מרשים לנו ללמוד תורה ולקיים מצוות, והדבר כרוך בסכנת נפשות ממש. בעתיד, כשנצא לארצות הרווחה, כבר לא תהיינה הזדמנויות שכאלה."
חברים, אנו עומדים להיכנס ל48 השעות של שמיני עצרת ושמחת תורה. הימים בהם אנו חוגגים, שמחים ובעיקר רוקדים עם התורה. ימים בהם מאיר הקשר של כל יהודי עם התורה, בלי הבדל אם הוא יודע ולומד את התורה או לא. גם מי שלא למד מעולם, ואפילו מי שלא יודע את אותיות האלף בית, גם הוא קשור אל התורה. התורה שייכת לכל אחד ואחת מאיתנו, כי כך אמר משה רבינו לפני מותו: 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב', וירושה כידוע, שייכת לכולם באותה מידה!
הרבי הקודם הזהיר בשם אביו הרבי הרש"ב: "את הארבעים ושמונה שעות של שמיני-עצרת ושמחת-תורה צריכים לייקר מאוד. בכל רגע אפשר לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה על-ידי הריקודים".
"אידן, כאפט א טאנץ – יהודים, חטפו ריקוד".
שפע של אוצרות ברכה בגשמיות וברוחניות מוכנים ומזומנים בימים אלו, וכל מה שנדרש מאיתנו הוא ריקוד של שמחה על הירושה שלנו – התורה. אז גם אם אתה נוהג לעמוד בצד ולצפות ברוקדים המפזזים, אפילו אם לא מתאים לך להצטרף אליהם, ובודאי אם יש בך רצון חבוי ונסתר לרקוד, צא מעצמך ו"כאפט א טאנץ", כי דבר אחד בטוח, ארבעים ושמונה שעות אלו יחלפו בדיוק אחרי ארבעים ושמונה שעות..
"אידן, כאפט א טאנץ – יהודים, חטפו ריקוד".
חג שמח!