רגע מרגש של שליח

יש רגע אחד בשנה שמקפל ומחזיק בתוכו כל כך הרבה בשבילי. אלו הן דקות, שמנקזות אליהם את מי שאני ומה שאני, מה עשיתי בעבר ומה אעשה בעתיד, את המאוויים ואת החלומות, את הרגש הכי עמוק ואת הגעגוע הכי פנימי, את השמחה העוצמתית ביותר שאדם יכול להכיל ביחד עם כאב צורב שחודר חדרי לב.

הרגע הזה יקרה ביום ראשון הקרוב, בעיצומו של הבנקט היוקרתי, שיחתום את כינוס השלוחים העולמי של שלוחי חב"ד על פני הגלובוס. הרב משה קוטלרסקי ממרכז חב"ד העולמי יסיים את מעמד ה'רול קול' – ה'מפקד' – בו הוא מקריא את רשימת מדינות העולם, ונציגי המדינות קמים ועומדים על רגליהם. וכשיחתם המפקד, הרי שבבת אחת יפצחו כולם בריקוד עוצמתי אדיר, שישטוף את האולם הענק על חמשת אלפי יושביו למעגלים שאין להם התחלה ואף לא סוף. הם ירקדו יחד, רבנים מזוקנים, בני 23 שזה עתה יצאו לשליחות עם אלה בעלי הזקן הלבן שמשמשים שלוחים של הרבי כבר 60 שנה. מי בעיניים עצומות, ומי בעיניים דומעות. מי בפיזוז סוער ומי בתנועה של דביקות. הצד השווה, שכולם, כל עצמותיהם תאמרנה: 'שלוחים אנו!'.

הריקוד הזה נקרא בפי כל 'הריקוד הספונטני', וזה למרות שהכל יודעים בדיוק מתי הוא יחל ואיזו מנגינה ינגנו המנגנים. הוא נקרא 'הריקוד הספונטני', כי את הזמן אפשר לתכנן ואל המנגינה ניתן להתכונן, אבל העוצמה הרגשית והפנימית שמתפרצת לכדי ריקוד, אותה אין לתכנן ואליה אי אפשר להתכונן, היא פשוט באה, מבפנים, מפנימיות הלב והמוח, ריקוד ספונטני.
השמחה עוצמתית היא על הזכות שנפלה בחלקינו להיות 'שלוחים' של הרבי בעולם, ומתוך כך הרי שחיינו מסובים 24/7 בנתינה והקרבה. והכאב הצורב חודר חדרי לב בגעגוע ובדמע לימים שאת פניו של הרבי ראינו ואת קולו שמענו. כאלה אנו, חסידי חב"ד, הרבי הוא ציר חיינו.